מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' בורקס הכפר בע"מ

החלטה

1.         לפניי בקשה למתן צו עיקול זמני, במעמד צד אחד, לפיה נתבקש בית הדין להטיל עיקול זמני, עד לסכום של 27,372 ₪, על כל הכספים והנכסים המגיעים ו/או שיגיעו למשיבה (להלן: "הנתבעת"), המוחזקים ו/או אשר יוחזקו בידי המחזיקים אשר פרטיהם צוינו בבקשה, זאת עד למתן פסק דין בתובענה אשר הוגשה על ידי המבקשת (להלן: "התובעת") נגד הנתבעת (להלן: "הבקשה").

 2.        להלן עיקרי טענות המבקשת:     

א.         המשיבה רכשה אצל המבקשת עבור עובדיה פוליסות ביטוח, על פיהן התחייבה לשלם למבקשת מידי חודש בחודשו סכומים בגין הפרשות המעביד וניכויים משכר העובדים המבוטחים.

ב.         המשיבה בניגוד להתחייבויותיה על פי פוליסות הביטוח ובניגוד להוראות הדין לא העבירה את מלוא התשלומים שהיה עליה לשלם למבקשת בהתאם לפוליסות הביטוח שנערכו עבור העובדים, ונותרה חייבת למבקשת סך של 27,372 ₪.

ג.         מאחר והמשיבה אינה מעבירה תשלומים אלו כאמור, קיים חשש כי המשיבה מנכה סכומים משכר העובדים מבלי להעבירם לטובת הזכויות הפנסיוניות של העובדים.

ה.         אי מתן צווי העיקול כמבוקש, עלול להכביד מאוד על ביצועו של פסק הדין לכשזה יינתן, ולהביא לכך שהמבקשת לא תוכל לגבות את סכום החוב ולהותירה בפני שוקת שבורה.

 3.        המסגרת הנורמטיבית:

א.         תקנה 129 (1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה") מפנה את בית הדין, בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, לתקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין").

תקנה 362 לתקנות סדר הדין קובעת כדלקמן:

"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות לפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש".

תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין, קובעת כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, . . . ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

ב.         מעיון בהוראות התקנות אשר הובאו לעיל, אנו למדים כי בית הדין יבחן, טרם מתן הצו, אם הצליחה המבקשת (התובעת) להצביע על ראיות מהימנות לכאורה על קיומה של עילת תביעה נגד המשיבה (הנתבעת). בנוסף, על המבקשת מוטל הנטל לשכנע את בית הדין כי אי-מתן הצו יגרום להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שזה יינתן לזכותה בתביעה מושא התיק העיקרי. כאמור, על המבקשת - העותרת למתן הסעד הזמני מסוג עיקול זמני - מוטל הנטל לשכנע את בית הדין כי יש לה עילת תביעה כנגד המשיבה (הנתבעת) וכי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

ויודגש: נטל הראיה המוטל על המבקשת, העותרת למתן צו עיקול זמני, הוחמר בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית הטעונה הגנה.